הלכות עירובין - רשות הרבים - הגדרות

ישנם שלושה או ארבעה תנאים, כדי להגדיר רשות "כרשות הרבים" מן התורה. התנאים הם:

רוחב ט"ז אמה
מפולש
אינו מקורה
( 60 ריבוא – מחלוקת)

המקור לתנאים אלו הוא מחנה ישראל במדבר, בשונה ממלאכות אחרות מלאכת הוצאה נחשבת למלאכה "גרועה" כיון שאין בה יצירה של משהו חדש, אלא רק העברה של חפץ ממקום למקום, משום כך אנו לומדים מלאכה זו מהצורה בה היה העברה במשכן, גם בפרטים שאינם מובנים מסברא. (כגון איסור העברה מרשות היחיד לרשות היחיד מעל רשות הרבים, רק לאורך רשות הרבים, ולא לרוחבה, משום שכל העבירו הלווים)
כבר בראשונים מצאנו חילוקי דעות אלו פרטים אנו לומדים ממחנה ישראל כדי להגדיר את רשות הרבים, ואלו פרטים נחשבים שוליים ולא מאפיינים את הגדרת הדרך.

כמו"כ אנו לומדים רק מדברים הכתובים מפורש בתורה על מחנה ישראל, ולא דברים שאנו יודעים שהיו שם. משום כך כתב תוס' שלשיטת רש"י צריך שיהיה 600 אלף איש עוברים / משתמשים בדרך – למרות שזה היה רק מספר הגברים שיצאו ממצרים חוץ מנשים וטף וערב רב.[1]

בגמרא (שבת ו.) מצאנו דוגמות שונות של מקומות שהיו בימיהם שנקראים רשות הרבים באמצעות דוגמות אלו יהיה קל יותר להבין את המושגים השונים, והגדרת הרשות:

סרטיא - מסילה שהולכין בה מעיר לעיר. (דרך בין עירונית-משום שמסורה לרבים)

פלטיא - רחבה של עיר, ששם מתקבצין לסחורה. (שוק, מדרחוב וכד'-וגם החלק הרחב מן הפילוש)[2]

ומבואות - של עיר, רחבים שש עשרה אמה. המפולשין - משני ראשיהן לפלטיא. (הרחובות המובילים לשוק ולמקום ההתכנסות)
כמו כן מצאנו דוגמות נוספות לרשות הרבים שמהם ניתן ללמוד פרטים שונים על רשות הרבים:
            ירושלים – אלמלא דלתותיה ננעלות בלילה חייבים עליה משום רשות הרבים.[3]

אבולי דמחוזא – כנ"ל בירושלים

תחת ובין עגלות משא הלווים - "אמר רב משום רבי חייא: עגלות, תחתיהן וביניהן וצידיהן - רשות הרבים" (שבת צט.)

מחנה לויה במדבר – "ומחנה לויה רשות הרבים הואי" (שבת צו:)

רחב ט"ז אמה

תלמוד בבלי מסכת שבת דף צט עמוד א
"אלא דקיימא לן: דרך רשות הרבים שש עשרה אמה..."
הגמרא מבארת בעגלות הלווים היו רוחב חמש אמות, ולכן עגלה היה 1.25 אמה מכל צד לרווח בין העגלה לגלגל, ורוחב הגלגל עצמו. ואם כן כל עגלה רוחבה היה 7.5 אמה. וכדי לאפשר מעבר של שתי עגלות בדרך דו סטרית רוחבה צריך להיות 15 אמה, ואמה נוספת כדי שהלוי יוכל לסדר תוך כדי נסיעה את הקרשים על העגלה.
ומשם אנו לומדים שרשות הרבים צריך שתיהיה רחבה לפחות 16 אמה. (7.7 מטר לר' חיים נאה – 9.2 מטר לחזון איש) בעבר צרת הבניה היתה דומה לעיר העתיקה בירושלים, ולצפת, שרחובותיה צרים משום כך הראשונים כתבו שבזמננו אין רשות הרבים מדאורייתא, אך כיון שצורת הבניה כיום שונה, ברוב מוחלט של הדרכים יש רוחב ט"ז אמה. ובפרט שגם המדרכות ושולי הדרך הראשית מצטרפות.

מדרכות
"כל דבר שהוא ברשות הרבים אם אינו גבוה (שלשה) טפחים, אפי' הם קוצים או צואה שאין רבים דורסין עליהם, חשובים כקרקע והוי רשות הרבים" (שולחן ערוך שמה. י)
וכן כתב ב"שביתת יו"ט" כתב שמדרכות המיועדת להילוך כדי שאנשים לא יתלכלו או יפגעו מבעלי חיים (או מכוניות) אם אינם גבוהים ג' טפחים מצטרפים לרשות, וגם שטח זה נחשב רשות הרבים מן התורה.[4] וה"ה לאי תנועה, פסי האטה, וכן גדרות בין נתיבים אינם מחלקים את הדרך.

רשות הרבים המתקצרת
הראשונים הזכירו כמה סוגי חיבורים בין סימטאות לרשות הרבים, או רשות שאינה רחבה ט"ז אמה לכל אורכה:

רשות המתקצרת - רחוב הרחב ט"ז אמה בתחילתו ובסופו – ובאמצע ניהיה צר יותר
מפולש לאורך רשות הרבים - סימטא פחות מט"ז אמה אך מפולשת לאורך רשות הרבים משני צידיה – כלומר מי שהולך ברשות הרבים לא יצטרך לעקם את דרכו, אלא ממשיך בדרך הילכו מרשות הרבים אחת לשניה דרך הסימטא הצרה מ ט"ז אמה.
מפולש לרוחב רשות הרבים - סימטא המחברת בין שתי רשות הרבים, אך ההולך צריך להסתובב ימינה או שמאלה כדי לללכת בסימטא זו.

מקרה א' וב' – נחלקו הראשונים כמה הרשות יכולה להתקצר כדי שתחשב לחלק מרשות הרבים – השו"ע במקרה א' לא ציין רוחב מינמלי, משמע שכל רוחב שהוא. ובמקרה ב' כ' רוחב מנימלי של 13 אמה ושליש אמה.[5] ונראה שפסק כשיטה שאין רוחב מנימלי כשהרשות מתקצרת לאורך רשות הרבים. ובשער הציון כ' "אפילו אם רחב רק עשר אמה" ויש לעיין.
מקור הלכה זו בתוספות עירובין ו: שהוכיח מדין בין העמודים הנמצאים בצידי רשות הרבים שאינם נחשבים רשות הרבים משום שאין הרבים הולכים שם בדרך הילוכם, אך מקום שהוא מדרך ההילוך הטבעית של רשות הרבים, גם פחות מט"ז אמה טפל ונעשה חלק מרשות הרבים.
במקרה ג' – פסק בבה"ל שרק אם הרחוב רחב ט"ז אמה יחשב כרשות הרבים.

מפולש

תלמוד בבלי מסכת שבת דף ו עמוד א
"ואיזו היא רשות הרבים - .. ומבואות המפולשין זו היא רשות הרבים גמורה"
מקור דין זה הוא בדברי הגמרא שלא רק סרטיא ופלטיא נחשבים כרשות הרבים, אלא גם הרחובות וסימטאות (מבוי) שמפולשים למקומות אלו, נחשבים לרשות הרבים. והסברא היא שמשום שכל הרבים ההולכים למקומות הכינוס, אלא לדרך המוליכה מעיר לעיר עוברים בדרך זו – נחשבת לדרך המשמשת את הרבים. ורש"י בעירובין ו. ציין שגם דין זה נלמד מ"דגלי מדבר" שהדרך העוברת במחנה ישראל היתה מפולשת מצד אחד של המחנה, לצידו השני.
מכוון - בגמרא לא מוזכר תנאי זה. רש"י כתב " שהיה רשות הרבים שלה מכוון משער לשער שיהא מפולש" (עירובין ו.) וכן כתב שם (ו:) שירושלים "רשות הרבים שלה מכוון משער לשער, ומפולש"
זה כנגד זה - רש"י שם (ו:) על מקום הנקרא אבולי דמוחזא כתב "שערי העיר מכוונים זה כנגד זה" וכן מצאנו לשון זה ברשב"א. ובמאירי הוסיף "ושפתחי שני ראשיו מכונים זה כנגד [זה] עד שהדבר מצוי לרבים להיות בוקעין בהם מפתח זה לפתח זה בלא שום עקום"
בנושא זה יש שיטות שונות כיצד להגדיר את הדרכים שלנו, האם כדי להגדיר דרך כרשות הרבים צריך שהכניסה והיציאה יהיו ממש אחד מול השני, ושהדרך תעבור בצורה ישרה ללא שום עקמומיות (כביש הסרגל) דבר שאינו קיים. או שמא די ששני הפתחים אחד מול השני גם כשהדרך ביניהם מתפתלת. או שמא די שפתח אחד נמצא ברוח אחת, ופתח השני ברוח שכנגדה, כדי להגדירה מפולשת – כגון כביש בגין בירושלים, איילון בת"א, כביש 40 במצפה רמון ועוד..
הוראת הפוסקים שהדרכים שלנו נחשבות למפולשות, וכשדרך מוגדרת כרשות הרבים גם הרחובות המפולשות אליה נחשבים לרשות הרבים. אלא אם כן הוא רחוב ללא מוצא, או שיוצאים לאותה רוח של הכניסה לרחוב (צורת ח) – וטעמם שאם נדייק את לשון השולחן ערוך נראה שכתב את תנאי הפילוש רק במקרה שיש חומה לעיר:
"ואין להם חומה – ואפילו יש להם חומה אם הם מפולשים משער לשער"
המקור לחלוקה זו היא גירסה ברש"י שנשמטה בחלק מן הדפוסים "או שהיה רשות הרבים שלה מכוון משער לשער שיהיה מפולש" וכוונתו שאם אין לעיר חומה כל דרך המתחילה ברוח אחת וחוצה את העיר נחשבת כרשות הרבים, אך כשיש חומה רק אם הדרך עוברת בקו ישר ממש אין לדרך זו ג' מחיצות, אך אם חלק מן הדרך מתעקמת לצדדים חלק זה נחשב כרשות היחיד, ומבטל מכל הדרך שם רשות הרבים.
משום כך בערים שלנו שאין חומה או מחיצות, כל פילוש מרוח לרוח, גם כשאינו מכוון נחשב לרה"ר.

אינו מקורה

תלמוד בבלי מסכת שבת דף צח עמוד א
"המעביר ארבע אמות ברשות הרבים מקורה, פטור, לפי שאינו דומה לדגלי מדבר" (שבת צח ע"א)
מחנה ישראל במדבר היה חשוף לשמים, ללא קירוי. חז"ל קבעו שדבר זה הוא אחד מהמאפיינים של רשות הרבים.
הגמרא שם דנה מדוע במחנה ישראל הדרך לא היתה מקורה, הרי הלויים שהיו סוחבים את קרשי המשכן, קרשים אלו היו בולטים לצידי העגלה 2.5 אמות לכל צד ומקרים את רשות הרבים, ואעפ"כ אומרת הגמרא שצידי העגלות נחשבים רשות הרבים? ומבארת הגמרא שהיה רויח בין הקרשים יותר מלבוד ושם היה נחשב רשות הרבים. משמע שתחת הקרשים ממש לא נחשב רשות הרבים, אך בין הקרשים נחשב רשות הרבים בתנאי שאין לבוד. משום כך מקום רחב ד' על ד' טפחים מקורה, גם אם הוא באמצע רשות הרבים יחשב ככרמלית.[6] ואדם ההולך בכביש ראשי ובאמצע הדרך יש מנהרות וכד' – נחשב שעובר מרשות הרבים לכרמלית, ואח"כ יוצא מכרמלית לרשות הרבים.[7]

60 ריבוא – 600 אלף איש

רש"י מסכת עירובין דף ו עמוד א
"רשות הרבים - משמע רחב שש עשרה אמה, ועיר שמצויין בה ששים ריבוא"
מקור תנאי זה אינו נמצא בגמרא, אלא בדברי רש"י בעירובין ו. ודנו הראשונים מנין לרש"י שכמות ההולכים על הדרך היא תנאי המאפיין את רשות הרבים, ולא משהו חיצוני. דהרי במדבר היה מאפיינים נוספים שאינם קשורים להגדרת רשות הרבים (חול, מדבר, בהמות, עגלות וכו')
הבה"ל הלכה בסימן שמ"ה מאריך ומביא את הדעות לכאן ולכאן את שיטות המקילים שרק כשיש שישים ריבוא נחשב לרשות הרבים[8], ואת השיטות המחמירות שגם ללא תנאי זה נחשב לרשות הרבים מן התורה[9] ועיקר סברת המחמירים שאם אכן זה היה תנאי מדוע הגמרא השמיטה פרט זה ?? ובפרט שרוב הדרכים אין בהם שישים ריבוא.
ההכרעה להלכה:
בשולחן ערוך כתב "ויש אומרים שכל שאין ששים רבוא עוברים בו בכל יום אינו רשות הרבים" ולפי כללי הפסיקה הלכה "כסתם" וגם ללא תנאי זה נחשב כרשות הרבים.
הבה"ל בסוף דבריו כתב:
"ומ"מ אין בנו כח למחות ביד המקילין שהם סומכין על הפוסקים העומדים בשיטת בה"ג ורש"י הנ"ל אבל כל ירא שמים בודאי יש להחמיר לעצמו דבזמנינו יש ג"כ ר"ה מן התורה וממילא אין לסמוך על עירוב של צוה"פ דבעינן דוקא דלתות"
ובסימן שסד סעיף ב' כתב בסגנון דומה:
"והנה מדברי השו"ע מוכח דאין מערבין ר"ה כ"א בדלתות. ובעיירות שלנו שמנהג העולם לתקן ע"י צורת הפתח אף שרחובותיה רחבין הרבה ומפולשין משער לשער וגם פעמים רבות הולך דרך המלך תוך העיר ומדינא הוי רשות הרבים גמור על ידי זה וכדלעיל בסימן שמ"ה
ועל כורחנו דסומכין על הי"א שבסימן שמ"ה דרשות הרבים לא הוי אא"כ ששים רבוא בוקעין בו וזה אין מצוי [פמ"ג]
אמנם באמת הרבה ראשונים חולקין על הי"א הנ"ל כמו שכתבנו שם בסימן שמ"ה וע"כ אף דאין למחות לאחרים הנוהגין להקל ע"י צורת הפתח שכן נהגו מעולם ע"פ דעת הפוסקים המקילין בזה מ"מ כל בעל נפש יחמיר לעצמו שלא לטלטל ע"י צורת הפתח לבד"
כלומר בהנהגה הציבורית אין להורות שמותר, אך מי שמיקל אין למחות בו דיש לו על מי לסמוך. ובהנהגה הפרטית לירא שמים יש להחמיר ולהחשיב דרך שיש בה את שאר התנאים כרשות הרבים מן התורה. אך כתב שם (בבה"ל) שאם ניתן לצרף עוד סברא לקולא יש לסמוך על המקילים.

ביאור שיטות המקילים
גם למקילים שצריך שיהיו שישים ריבוא מצאנו כמה שיטות היכן צריכים להיות ה 600,000 איש:

כל יום – צריך שיעברו 600 אלף איש בדרך, בכל יום. [10]
בוקעים בדרך – צריך שיעברו בדרך 600 אלף איש אך לא בכל יום.[11]
מצויין שם –שיהיו מצויין בעיר 600 אלף איש.[12]
רוכלת העמים – מקום מרכזי שמגיעים אליו אנשים מבחוץ למסחר וכד' – גם אלו מצטרפים ל 60 ריבוא.[13]
משמש ל 60 ריבוא - דרך שמעבירים בה דברים המיועדים לשמש 600 אלף איש, גם אם לא הולכים בה אנשים – מתקיים בה התנאי הנ"ל.[14]

הרמב"ן חידש שדרך בין עירונית (סרטיא) נחשבת לכו"ע רשות הרבים גם ללא שישים ריבוא.[15] – וטעמו שדרך בין עירונית היא שייכת לכלל העולם במהותה. ורק דרך בתוך העיר ששייכת לאנשים הגרים בעיר אם אין 60 ריבוא אינה נחשבת רשות הרבים לשיטות הנ"ל

יש לציין שחלק מן הראשונים משתמשים בלשונות סותרים כגון רש"י שכתב במקום אחד "דריסת שישים ריבוא" ובמקום אחר "נכנסים בה שישים ריבוא" וכן הרא"ש כתב "מצויין" "ועוברין" משום כך יש שכתבו שיש לחבר בין ההגדרות השונות באופן הבא:
"שיהא דרך סלולה לשישים ריבוא המצויין שם בקרוב מקום ועוברים ושבים שמה בכל עת עד שאפשר שביום אחד יעברו כולם בדרך ההוא" (שו"ת בית אפרים)
ולפי הנ"ל גם לשיטת המקילין שאין למחות ביד הנוהגין כמותם, אך אם מדובר בדרך שהיא:

בעיר שגרים בה 600 אלף תושבים (וכל תושבי העיר יכולים להגיע לדרך זו כשירצו)[16]
עיר שמספר תושביה עם הנכנסים לתוכה לעבודות שונות מגיע ל 600 אלף איש
דרך בין עירונית העוברת בתוך מקום יישוב – (רמב"ן)[17]
או מקום שמעבירים בו סחורות וציוד ל 600 אלף איש – (חזו"א)

יתכן ולא יהיה ניתן להקל – ולסמוך רק על שיטת הי"א בשו"ע שצריך שיעברו בדרך בכל יום, ובפרט שהשו"ע עצמו לכאורה לא פסק כשיטה זו.
רכבים
יש שרצו לחדש שנוסעים ברכב / אוטובוס / רכבת אינם מצטרפים לשישים ריבוא, כיון שהם אינם הולכי הדרך, אלא נמצאים ברשות אחרת, או משום שהכבישים אינם מסורים לכלל משתמשי הדרך. אך הסברא הפשוטה, וכן מצאנו מקורות לכך (עגלות, רכבות) בדברי הפוסקים, שהם נחשבים כהולכי הדרך וכן כלולים ב 60 ריבוא.
סברות לקולא
נושא זה מעמיד מספק כשרות של לא מעט עירובין, נציין כעת את הסברות השונות שנאמרו במשך הדורות לקולא, סברות אלו לא בהכרח נפסקו להלכה, אך יש בהם כדי לצרפם לסברות נוספות..

כיוון שברוב הדרכים לא עוברים בכל יום 60 ריבוא (כי"א בשולחן ערוך)
הנוסעים במכונית אינם נספרים כיוון שהם ברשות אחרת / ברשות היחיד. (שות מהרש"ם)
הרחוב שלנו אינו דומה לדגלי מדבר ששם הלכו ברגל. (שאילת יעב"ץ)
הכבישים שלנו אינם מסורים לרבים אלא רק לנוסעים ברכב, ואי אפשר להולכי רגל ללכת שם משום סכנה / חוק. (שות ישועות מלכו)
יש שכתבו שצריך שיעברו בדרך שישים ריבוא, ונשים וטף לפי הענין – כלומר כפי הערכה של כמות הנשים והטף שהיו במדבר. (סמ"ק)
יש שכתבו שדוקא 600 אלף יהודים, אך גויים לא מצטרפים. (בשם תשובות הרי"ד)
הדרכים היום אינם מכוונים משער לשער במדויק.

סיכום

כדי להגדיר רשות הרבים צריך שהתקיימו מספר תנאים:

א. שרוחב הדרך תיהיה ט"ז אמה.
ב. שהדרך תיהיה מפולשת
ג. שהדרך לא תיהיה מקורה

יש שכתבו צריך שיעברו בדרך, או שהדרך תיהיה לשימוש 600 אלף איש – ובעל נפש יחמיר
גם לשיטות המקילים – ישנם מקרים שונים בהם מתקיים תנאי זה, בהתאם לשיטות השונות.
ישנם מקרים בהם גם רשות צרה מט"ז אמה נחשבת כרשות הרבים
ישנם סברות שונות מדוע מקילים כיום ומתייחסים לרחובות היום ככרמלית, ולא כרשות הרבים

עד כאן עסקנו בהגדרת רשות הרבים - כעת נעבור ל "כיצד מערבין רשות הרבים" כלומר לאחר שיש לנו מקום שנחשב לרשות הרבים ע"פ התנאים הנ"ל האם וכיצד ניתן לערבו.

[1] בתוס' הרא"ש כ' בתירוץ שני שיש לחשב בהערכה את כמות הנשים והטף, ונשאר בצ"ע לגבי מספר הערב רב.

[2] יש שרצו ללמוד שרק כשחנויות בחוץ כמו שהיה בפלטיא, וכן רק כשמתקבצים לסחורה ולא לדבר אחר – ויש לעיין בזה. ולרשב"א לא מועיל דלתות בפלטיא אך לא נפסק כך להלכה.

[3] עירובין ו:

[4] ויש שדנים במדרכות הגבוהות מג' טפחים – אך רוב המדרכות פחותות מגובה 24 ס"מ.

[5] בבה"ל הקשה מדוע לא כתבם בסעיף אחד כשתי שיטות חולקות.

[6] בשונה מרשות הרבים המתקצרת מרוחב ט"ז אמה – שנחשבת רשות הרבים.

[7] וכן כ' המשנ"ב בסימן שמו ס"ק ל"א, שאסור להוציא מרשות הרבים לתחת גג הרחב ד' על ד'.

[8] " 1. בשם בה"ג 2. ורש"י בעירובין 3.וסמ"ג 4. וסמ"ק 5. וספר התרומה 6. ורבינו מאיר 7. ורוקח 8. ותוספות 9. והרא"ש 10. והא"ז 11. והטור 12. ורי"ו

[9] 1. הרמב"ם 2. והר"ת 3. והרמב"ן 4. והרשב"א 5. והריטב"א (וכ' שרוב הגאונים סוברים כן 6. והרה"מ 7. והר"ן 8. והגהת מרדכי 9. והרשב"ם 10. ור"א ממיץ בספר יראים שלו 11. והריב"ש 12. והמאירי

[10] שו"ע רמב"ן ר"ן ומקורם בבה"ג שכתב "בכל יומא"-במשנ"ב דחה שיטה זו דלא מצאנו בראשונים שצריך שיהיו כל יום.

[11] חלק מהראשונים כתבו לשון "בוקעין" כגון רי"ו והרא"ש – וחלקם כתבו "עוברין" או "דריסת.."

[12] השעה"צ בשם רש"י בדף נט. וז"ל – "עיר של יחיד - שלא היו נכנסין בה תמיד ששים רבוא של בני אדם, ולא חשיבא רשות הרבים, דלא דמיא לדגלי מדבר. ונעשית של רבים - שנתוספו בה דיורין, או נקבעו בה שווקים" וכן רש"י במסכת שבת צו: "מחנה לויה רשות הרבים היא - שהיו הכל מצויין אצל משה רבינו" וודאי שלא היו אצל משה 600 אלף איש כל יום.

[13] בה"ל בשם הריטב"א - וז"ל "רש"י ז"ל אינו מצריך שיתיישבו בעיר ס' רבוא אלא שיכנסו בה סמ"ך כאלו הכרכים והעיירות שהם פתוחים למקומות הרבה ורגילין בה סוחרים וכיוצא בהם ותדע שאף ירושלים לא היו בה ששים רבוא תדיר ואעפ"כ יש בה משום ר"ה אלמלא דלתותיה ננעלות בלילה ומעתה כל שבתחלתה נתיישבה ככרכים ושווקים גדולים להיות רוכלת העמים זו היא של רבים עכ"ל"

[14] חזו"א

[15] לא מצאנו ראשנים אחרים שכתבו כן, אך גם לא מצאנו שחולקים עליו. וז"ל "שהאיסטרטיא שהיא כבושה חוץ לעיירות והולכים ממנה מעיר לעיר וממדינה למדינה עד סוף כל העולם אין מדקדקים בה בעוברין עליה ששים רבוא דהא דכ"ע היא אבל בתוך העיר אין שם רשות הרבים בלא ששים רבוא דתהוי כדגלי מדבר

[16] משום שכעת דרך זו משמשת כאופציה ל שישים ריבוא

[17] כגון - איילון, כביש 4 בחיפה, כביש 40 מצפה רמון, כביש החוף בנתניה חדרה כביש גהה בבני ברק / רמת גן ועוד.